בס"ד

                                                                            מוצאי שבת קודש, אור ל-ה' שבט התשע"ח

 

לע"נ ר' יהודה אריה לייב בן אברהם מרדכי ואסתר אלתר זצ"ל,

בעל ה'שפת אמת שהשיב את נשמתו לבוראו ביום ה' שבט תרס"ה

 

שירת הים: ההארות שבמרווחים

אלי הולצר

 

שמות פרק טו א אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ,  {ר} לֵאמֹר

 

שפת אמת פרשת בשלח תר"נ

בענין השירה. עיין מה שכתבתי לעיל פרשת ויחי שיש פרשיות מיוחדין לגלות. לכן היא סתומה.

וכמו כן יש פרשיות מיוחדין לגאולה וחירות לכן בשירה יש פרשיות בכל פסוק ובכל שורה. וזה הוא התגלות אור התורה כמ"ש ז"ל למה הפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. וגאולתן של ישראל עושה רושם בתורה. ומתפתחין גנזי תורה. וז"ש אז ישיר כו' הזאת. שהגיע הזמן שיתגלו הארות הללו בתורה:

 

כידוע, שירת הים ערוכה בצורה הנקראת בלשון חז"ל "אריח על גבי לבנה", כשכל שורה מהשירה מרווחת בחללים פתוחים. בתורה שלעיל, מבקש השפת אמת להעניק משמעות למבע הגראפי המיוחד הזה. הוא פותח בהפניה לדברים שכתב באחת מדרשותיו לפרשת ויחי:

 

עיין מה שכתבתי לעיל פרשת ויחי שיש פרשיות מיוחדין לגלות. לכן היא סתומה.

 

לפני שנעיין בדבריו בפרשת ויחי, נשים לב ללשונו כאן: "שיש פרשיות מיוחדין לגלות לכן היא סתומה". כוונתו היא שקיימות פרשות בתורה הנושאות תוכן ו/או עצה הנועדים לקיום הגלותי (ההיסטורי ו/או האישי-קיומי) וזוהי הסיבה לעיצוב הגראפי המיוחד שלהן. הנה כי כן, לפי המסורת הקבלית לא מילות ופסוקי התורה בלבד נושאים משמעויות אלא גם צורת האותיות או ערכם המספרי של המילים. השפת אמת מוסיף כאן כי אנו, הלומדים, נקראים גם להיות קשובים למרקם הגראפי של הכתוב, לחיתוכו ולארגונו הצורני, וכי הדבר עשוי לפתוח בפנינו הארות גם כן.

דוגמא מובהקת לכך נמצאת בפרשת ויחי הנפתחת במילים "ויחי יעקב בארץ מצרים". כידוע, פרשת ויחי אינה מתחילה אחרי רווח כשאר הפרשות בתורה. מכאן בלשון המדרש, שראשיתה של פרשת ויחי הינה "סתומה". הנה כי כן, המדרש מתייחס למבע הגראפי של הכתוב כאל פתח לתובנה:

"למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה? אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל (בראשית רבה צו).

עיננו הרואות כי לפי המדרש, המבע "הסתום" של דברי התורה, משמש אשנב אל עבר המציאות הקיומית של בני יעקב במצרים: עת אביהם הולך לעולמו, השמים מתחילים להתכסות, תחושת הגלות מתחילה לסגור עליהם.

השפת אמת מוסיף הארה דקה אך חדה לדברי המדרש וכך הוא כותב בפרשת ויחי: "הענין להודיע כי גלות בני ישראל אינו במקרה וכל תהלוכת בני ישראל עושה רושם בתורה. הרי אמרו חז"ל באורייתא ברא קוב"ה עלמא. הביט בתורה וברא את העולם. ועיקר הבריאה היה עבור בני ישראל. אם כן הביט הקב"ה בתורה. ובפרשיותיה מתנהג כל תהלוכת בני ישראל. ויש פרשה המיוחדת לגלות לכן היא סתומה. והקב"ה הכין התורה קודם שנברא העולם להיות הרפואה קודם למכה  ..." (שפת אמת ויחי תר"נ)

אין כאן המקום לבאר את כלל דבריו ועל כן אסתפק בהערה כי לדידו של השפת אמת, משהו מהחוויה הפוקדת את בני ישראל ("תהלוכת בני ישראל") מקבל ביטוי מוחשי בתורה ("רושם"): ואולם, לא במילים מפורשות אלא באמצעות המבע הגראפי של הכתוב. השפת אמת חוזר על הדברים ביתר פירוט בתורה אחרת: "להראות שבני ישראל עושים רושם וכפי מה שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל כך נעשה פרשה סתומה בתורה." (ויחי, תרמ"ה, "במדרש").

יוצא אפוא כי לעיתים אותיות התורה הן אכן "גופי" תורה: כמו שפת הגוף המביע לעיתים את מצבו הנפשי של אדם, כך המבע הגראפי של דברי התורה מביע את מצבו הנפשי של בני ישראל עת מצרי הגלות סוגרים עליהם. ואולם, אין די בהתמקדות ברושם שנוצר ביחס בין בני ישראל  לצורת הכתוב. לדידו של השפת אמת יש להוסיף את הרושם העשוי לפקוד את הקורא שבכל דור במפגשו עם "גופי" התורה שבתחילת פרשת ויחי. לשון אחר, בקריאה של השפת אמת, פרשת ויחי משמשת מדריך לגלות ולמצבים קיומיים בהם כובד הגלות (הלאומית-היסטורית והקיומית תוך-אישית ובין-אישית) גוברת על האדם. מהו אם כן אחת ההדרכות שניתן ללמוד מהפרשה הסתומה, היא פרשת הגלות?

גם בזמן הגלות, או כלשונו בזמן "המיצר", אפשר לעורר את החיות, על ידי החיפוש בתוך מצרי המציאות. הנה כי כן, המילים של הפרשה ("ויחי יעקב בארץ מצרים") כלואים במצרי הפרשה הסתומה ומכונסים ב"ארץ מצרים". ואף על פי כן: "ויחי". החיות נמצאת ואפשרית אך לשם כך יש להפנות את המבט הפנימי ל"יעקב", (מידת האמת, כאן במשמעות של ה"פנימיות"), בראש ובראשונה בתוך מעמקי הנפש, המרחב בו שוכן משהו מהאל. (ראו למשל שפת אמת פרשת ויחי תרל"ט וכן תרל"א). 

דומני כי תהיה זו טעות לראות בדברי השפת הזמנה לקורא "לחשוב ולזהות" על ממדים גלותיים/סתומים של קיומו, או לטעון כי כל מגמתו של השפת אמת הוא לספק לא יותר מ"וורט" חסידי. לאור המוחשיות המורגשת העולה מההתבוננות במבע הוויזואלי של הפרשה הסתומה, דומה כי דברי השפת אמת מקבלים את מלוא חיותם כאשר הקורא צולל לעבודת הלב. כלומר, בהתבוננות מדיטטיבית המרקד בין המבע הוויזואלי במילה "ויחי" החנוקה משני צדדיה, ובין המשמעות הסמנטית של מילה זו. אכן, לעיתים חלקים של החיות חנוקה וסתומה. ולעיתים, גם כאשר המצרים סוגרים עליה מכל עבר, הרי שבהתבוננות מכוונת ניתן למצוא את "ויחי", אותו קצה החוט של החיות שניתן להיתלות בה.

נחזור עתה לדבריו של השפת אמת על שירת הים ונראה כיצד העיקרון הפרשני שלו מקבל הרחבה בפרשתנו:

וכמו כן יש פרשיות מיוחדין לגאולה וחירות לכן בשירה יש פרשיות בכל פסוק ובכל שורה.

 

שירת הים היא פרשה המיוחדת לגאולה ולחירות. בראש ובראשונה בגלל המיקום שלה בקורותיה של יציאת מצרים. ואולם לדידו של השפת אמת יש להוסיף כי יסוד של חוויית הגאולה והחירות זמין לקורא באמצעות המבע הגראפי גם כן, הלא הם המרווחים היוצרים פרשיות "פתוחות" בשירת הים. הנה כי כן, שוב המרקם של הכתוב היא הזמנה לקורא: היציאה מהמצרים מולידה תחושה של רווחה, והכתוב מביע זאת במרווחים גדולים ובלתי שגרתיים.

ואולם, נשאלת השאלה: מה פשרה של הזמנה זו? השפת אמת פונה לספרא השואל לאיזו מטרה משמשים כל המרווחים שבתורה. נשים אל לב כי המדרש מכנה את המרווחים "הפסקות". וזהו לשונו:

 

וכי מה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא שומע מפי הקב"ה ומדבר ברוח הקודש צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט מן הדיוט ... (ספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה א)

 

עיננו הרואות שההפסקות נועדו לאפשר התבוננות של הקורא. מה פשר התבוננות זו? האם הספרא מתכוון להצביע על הזמן הנדרש לקורא בכדי להפנים את הדברים שזה עתה נקראו? האם מדרש זה מבטא את ההכרה כי קיים פער בין שמיעה לבין הבנה ומכאן חשיבותה של ההפסקה המתבוננת בדברים? ואולי בנוסף לאלה, המדרש רומז שלעיתים קרובות השפה רוויה בעל-כורחה ברב-משמעות ועל כן השומע זקוק לזמן כדי להתבונן בדברים מעבר להבנתו הראשונה?

בכל מקרה, דומה כי ההפסקות כשמן הן: הן נועדו לעצור את תהליך הקריאה על מנת לאפשר הכרה ברבדים עדינים ומורכבים יותר בדברים שנאמרו או נכתבו. דומה כי כך ממש עושה השפת אמת בעיונו בדברי הספרא:

 

וזה הוא התגלות אור התורה כמ"ש ז"ל למה הפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה.

 

לדידו, ההפסקות בכתוב (ואולי יש להדגיש במקביל- ההפסקות הנוצרות בתהליך הקריאה של הקורא), הן הן "התגלות אור התורה". נשים אל לב לחידושו העצום של השפת אמת: מקריאתנו הראשונה במדרש עלה כי ההפסקות משמשות אמצעי דידקטי שנועדו לגרום לעצירה בתהליך הקריאה של הקורא, כדי שישוב ויתבונן בכתוב. ואולם לפי השפת אמת מוקד ההתרחשות של "התגלות אור התורה" מצוי במרווחים עצמם!

השפת אמת מוסיף:

וגאולתן של ישראל עושה רושם בתורה. ומתפתחין גנזי תורה.

 

חווית גאולת מצרים, מקבלת גם היא "רשימו" במבע הגראפי של שירת הים בדמותם של המרווחים. ואולם מהי המקבילה הקיומית של גאולת מצרים בעולמו של הלומד בכל דור ודור?

זו טמונה במרווחים עצמם. אלה מורים לקורא לעצור כדי להתבונן. כאמור, לא במילים אלא במרווחים: בלא-נאמר המלווה תמיד את הנאמר, בחלל הפנוי הנוצר מתוך גבולותיה של המילה הכתובה ומתוך שיירי המאור שלה. במקום הזה דווקא עשוי להבקיע משהו מאור התורה הגנוז. והשפת אמת מדייק בלשונו: "ומתפתחין גנזי תורה". ודוק, לא "נגלים" ולא "נחשפים" אלא "מתפתחין". הנה כי כן, אותם רבדים חבויים  מתפתחין כתוצאה מהחיבור בין הנקודה הפנימית החבויה בקורא ("וחיי עולם נטע בתוכנו" כדבריו בדרשותיו) לבין הנקודה הפנימית החבויה בתורה. יצויין כי השפת אמת פועל על פי תפיסתו היסודית של ספר הזוהר לפיה ביסוד הדברים קוב"ה, ישראל ואורייתא חד הם (וראו על כך מקצת דרשותיו של השפת אמת על לימוד תורה לשמה). או אז, עשויה להתרחש הארה של גאולה מהמצרים בנשמתו של הלומד ובנשמתה של התורה.

דומה כי יש בהארות כגון אלה ביטוי להתנסות של המסתורין שעל פי טבעו אינו יכול לבא לידי ביטוי ומיצוי באמצעות המילה הכתובה ושמא יש לומר, אינו יכול לבא לידי ביטוי כלל באמצעות שפה מושגית. השירה (כאן שירת הים) מבליטה יותר מכל את מגבלותיה של השפה ביחסה להתנסות הממשית של החיים. ההפסקה, המרווח שבין המילים והפסוקים מזמנת לקורא אפשרות לחוות מאור התורה שאינה כלואה במילה אלא יוצאת מגבולותיה ובוקעת דווקא בחלל הפנוי העל-מילולי.

וכך מסיים השפת אמת את דבריו:

ומתפתחין גנזי תורה. וז"ש אז ישיר כו' הזאת. שהגיע הזמן שיתגלו הארות הללו בתורה:

 

אכן, תנועה זו, היא זו המאפשרת לגנזי התורה להופיע. דומה כי השפת אמת שומע פנייתה של  התורה לקורא בעודה לוחשת לו: "אז ישיר... את השירה הזאת: אין הכוונה רק למילים המרכיבים את השירה אלא גם ובעיקר למשמעויות הנוצרות מהתבוננות במרווחים שבכתוב, "הארות הללו בתורה". זו היא השירה הנוצרת בעת הקריאה הזהירה של הלומד. קריאה הקוראת גם את הלומד (ועשויה אף לקרוע מקצת הים המכסה בנפשו). קריאה המשמיעה שירה של הארות גאולה מהמצרים. ואפשר להוסיף ולדייק: "אז ישיר משה ובני ישראל": לא רק בני ישראל שיצאו ממצרים אלא גם אנחנו, בניהם של ישראל העוסקים בשירת הים ובתורה כשירת חיינו בכלל.

ועוד יש להוסיף: לשונו של השפת אמת אומר דרשני. במהלך דרשה זו הוא עושה שימוש כפול בדימוי של אור: "התגלות אור התורה" וכן "שיתגלו הארות הללו". הן מוטיב האור והן הביטוי "גנזי התורה" רומזים על טרמינולוגיה קבלית. נציין כאן את ערכו המספרי של אור (207) המחבר אותו למילים אין סוף ו-רז (סוד הקיום) הנושאים, כל אחד מהם, ערך מספרי זהה. אכן, האור היא המטאפורה הקבלית המציינת את האין סוף האלוהי הממלא את כל ההוויה, את המסתורין בו אנו שרויים והשורה בנו, את שורש החיות שנגנז ביום הראשון של הבריאה.

בהקשר זה נציין את אחד המקומות היחידים בהם מגדיר השפת אמת את טיבו של טקסט התורה:

פרשה זו סתומה. אף כי פרשה היא פירוש אור התורה המתפשט להיות מובן בחכמת אדם. אך יש פירוש נסתר ויש פירוש נגלה. וכמ"ש בזוה"ק דגלי מה דבעי רק גלי וסתים ע"ש... (שפת אמת בראשית פרשת ויחי תרל"ט).

 

בהמשך לתפיסה הקבלית הרואה בתורה לבוש של האור האלוהי במילים ובשפת התורה הכתובה, מציע לנו השפת אמת כאן הגדרה מפתיעה: "פרשה" [כלומר, הקטעים בתורה המסומנים כפרשות פתוחות או סגורות] היא התלבשות מסוימת של האין סוף אל תוך השפה האנושית, מבלי שניתן יהיה לבטל לחלוטין את התערובת של הגלוי והסתום.

 

חתימה

כאמור לעיל, הדברים מוקדשים לעילוי נשמתו של רבי יהודה לייב אלתר זצ"ל שיום פטירתו חל הערב, ה' שבט.

האמת חייבת להיאמר: ככל שעיינתי בדבריו שבדרשה זו, נוכחתי לדעת כי היא סתומה בהרבה ממרבית דרשותיו של המחבר. איני בטוח שירדתי לסוף דעתם ולעומקם של הדברים. ואולם חשובה היא העובדה שהתובנות עליהן הצבעתי מבטאות כשלעצמן מעיקר "אור" המאיר מתורותיו של השפת אמת, ומקצת הרושם שהוא מטביע בנשמתי ובנשמתם של אחרים העמלים על דרשותיו, כולל על המרווחים הסמנטיים המאפיינים אותן.

אכן, גם כתיבתו של השפת אמת פועלת בתווך בין הסתום לגלוי: מרוב עושר, שכבות וחידושים בפרשנות של מקורות קדומים, על הקורא לערוך לא מעט עבודה "פנימית" כדי לחלץ הארות של "ויחי" שבדברים. כפי שכתבתי במאמרים עיוניים העוסקים בשפת אמת, אני סבור כי הצורה והפדגוגיה חד הם שהרי הוא הן מחייבות "עבודת הלב" בלב לבו של הלומד. אכן, כתיבתו של השפת אמת מלאה גם היא ב"מרווחים" שהרי דבריו כתובים לרוב כהערות קצרות בעקבות דברים שהוא נשא ברבים. סגנון כתיבתו אינו נועד להאכיל את הקורא בכפית. ההיפך הוא הנכון: על הקורא/הלומד לעמול, לשים לב ללא נאמר, להקשיב לקולות הדקים שהוא משמיע ואף להשלימו מתוך שורש נשמתו כדי לזכות ברגעי אור מהתורה.

על הקורא לשאת את התובנות של השפת אמת ולנוע אתם מעבר למשמעותם הראשונית שנוצקו  במילים. עליו לנוע לעבר ומעבר לגבולות השפה, באותו מקום שהשפה נאלמת ומפנה את מקומה למה שמעבר לה.

אכן, כתיבתו ותורותיו של השפת אמת מזכה אותנו לעיתים ב"רושם" עמוק בנשמותינו. בזכות דרשותיו והסגנון המדרשי, פואטי-רוחני שלהן אנו זוכים לעיתים להארת התורה התוך- והחוץ-אישית, הן בשעת לימוד תורה, הן בשעת קיום מצוות והן ברגעים של חסד.

 

על כל אלה ועוד, ציון יום עילוי נשמתו של ר' יהודה אריה לייב בן אברהם מרדכי ואסתר אלתר זצ"ל הוא גם מעין יום של "הודיה".

 

הודיה על כי המאור הבוקע מדרשותיו שהוא הותיר לנו, ממלאים לא מעט חללים קיומיים של חיינו כיהודים לעת הזאת.

הודיה שהיא מעבר לשפת המילים.

 

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים

© 2017 Shma Koleinu